החלטה בתיק רת"ק 11432-05-11

1.         המבקשים ואדם נוסף הגישו תובענה, שהתבררה בבימ"ש השלום בדימונה, כנגד המשיב וחברת ראשונטורס 2000 (להלן: "החברה"), בטענה כי נגרמו להם נזקים במהלך טיול לטוניס במאי 1996, טיול שאורגן, לטענתם, על ידי המשיב והחברה (ת.א. 1070/03). בתאריך 24/2/08 נדחתה התובענה, ובסיום פסק הדין קבע ביהמ"ש, כי "התובעים (הם המבקשים והאחר) ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ". לטענת המבקשים, הם שלמו לידי המשיב סך של 7,500 ש"ח ביום 14/04/08 וסכום נוסף של 4,050 ש"ח ביום 15/04/08 (ובסה"כ סך של 11,550 ש"ח), דהיינו שני שליש מהחיוב הכולל שנפסק, גם בגין הוצאות המשיב וגם בגין הוצאות החברה, וסברו כי בכך עמדו בחיוביהם על פי פסק-הדין. אולם, משנפתח כנגדם תיק הוצל"פ בגין החוב לחברה, הבינו המבקשים, כי המשיב לא העביר לחברה את חלקה בסכום ששולם על ידם עבורה, ועל כן הגישו תובענה לביהמ"ש לתביעות קטנות להחזר הכספים ששולמו למשיב ביתר ולתשלום הוצאות בגין עיקולים, הליכי הוצל"פ והחוב שהצטבר בתיק ההוצל"פ, עוגמת נפש וכו', שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה ממחדלו של המשיב להעביר את הכספים לחברה וממעשיו (ובסך הכל תבעו סך של 25,000 ש"ח). המשיב כפר בכל טענות המבקשים, וביהמ"ש דחה את התובענה ופסק דין זה הינו נשוא הבקשה שבפני.

2.         בתחילה נותב התיק לשמיעה בפני כב' השופט א. בן דור, אשר קיים דיון ואף שמע את הצדדים ביום 16.2.10, אולם, מאחר והמבקשים הגישו כתב תשובה, שלא הובא לעיונו של המשיב, אך ימים ספורים לפני הדיון, נדחה הדיון על מנת לאפשר למשיב ללמוד את כתב התשובה שהוגש, תוך חיוב המבקשים בהוצאות בסך 300 ש"ח.

בתאריך 6.12.10 התקיים דיון נוסף בפני כב' השופט עמית כהן, במהלכו טענו הצדדים טענותיהם ומסרו גרסותיהם תחת אזהרה, אולם גם הפעם נדחה הדיון, לאחר שהמשיב ביקש לאפשר לו לזמן שני עדים מטעמו. הפעם נדחה הדיון תוך חיוב המשיב בהוצאות.

            בתאריך 9.2.11, ובעקבות בקשה לפסילת השופט שהוגשה מטעם המבקשים, פסל ביהמ"ש (השופט עמית כהן) עצמו מלדון בתיק, והתיק נותב לשמיעה בפני השופט עידו רוזין, אשר קיים דיון, בתאריך 10.4.11, במעמד הצדדים ועדיהם. יצויין, כי הצדדים הסכימו לכך, שהעדויות שנשמעו בדיונים הקודמים ישמשו כראיה גם בפני המותב החדש, תוך ששמרו על זכותם להוסיף דברים במידה וימצאו לנכון לעשות כן (עמ' 9 לפרוטוקול בימ"ש קמא).

            בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים והעדים שהובאו מטעם המשיב (עו"ד ברקאי שייצג את המשיב בדיון בו נפסקו ההוצאות לחובת המבקשים, אביו של המשיב ועובדת במאפייה), קבע כי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה ולכן דחה את תביעתם.

3.         בפי המבקשים טענות רבות כנגד ההליך כולו וכנגד פסק דינו של ביהמ"ש, ובעיקר כנגד מסקנתו, כי לא עלה בידיהם להרים את הנטל המוטל עליהם. לשיטתם, הם עמדו בנטל הבאת הראיה ובית המשפט שגה בקובעו כי גרסת המבקש נסמכת על עדותו שהינה עדות יחידה של בעל אינטרס; טעה כאשר קבע שלא ניתן להסיק מהעובדה שהמבקש היה במאפייה של המשיב ורכש דברי מאפה לעניין תשלומו של החוב; טעה כשהסתמך על עדות העדה, שהינה עובדת של המשיב וכפופה למרותו; טעה כשקיבל את נימוקי המשיב באשר למועד פתיחת תיק ההוצל"פ; טעה במסקנותיו לגבי פלט השיחות שצורף וקיבל את הגרסה לפיה השיחות נעשו למכשיר הפלא של אביו של המשיב ולתא הקולי שלו; טעה בקובעו, כי המבקש לא גילה דפוס תשלומים במועד והתעלם מהעובדה שמיד בסמוך למכתב שקיבל מעו"ד ברקאי סר לשלם למשיב את ההוצאות; התעלם מהסבר המבקש ביחס לתשלום חלקו בהוצאות, הן למשיב והן לחברה; טעה כשהתייחס לכך שהמבקש קרא וענה על השאלות מן הכתובים, שכן אך טבעי שירענן את זכרונו; טעה עת התעלם מכל הראיות הנסיבתיות התומכות בגרסת המבקשים (כמו קבלות על דברי המאפה בבית עסקו של המשיב ביום בו נטען ששולם החוב, ופלט השיחות שהוצג ואשר להבנתו סותר את הכחשתו הגורפת של המשיב, כי דיבר עם המבקש); טעה עת התעלם מכך שהמשיב נמצא לא אמין בפני כב' השופט עמית כהן בהליכים שנוהלו בפניו ובפני כב' השופטת בהט בתביעה הקודמת; טעה עת התעלם מהעובדה, שהמשיב לא פתח תיק הוצל"פ אלא רק לאחר כשנתיים ולאחר שהמבקשים הגישו את תביעתם בבית המשפט; טעה עת התעלם מהמוטיבציה של המבקשים בהגשת התביעה שעיקרה קבלת החזר התשלומים ששילמו לכאורה בכפל; טעה עת התעלם מהתנהלותו של המשיב במהלך הדיונים, כאשר בחר לדחות שוב ושוב את הדיונים ועוד.

4.         מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים ולמנוע מהצרכן את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בצינורות השיפוט המקובלים [רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ, לא פורסם, פסק דינה של כב' השופטת ארבל מיום17/03/09; רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה בע"מ, לא פורסם, מיום 5.7.06; רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177 (להלן: עניין סרבוז); רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב לא פורסם, מיום 20.3.05)]. בעניין סרבוז סוכמה המטרה ונאמר, כי מילות המפתח, בכל הנוגע להליכי הדיון בתביעות קטנות, הן מהירות, עלות נמוכה והיעדר פורמאליות. להשגת יעדים אלה היה המחוקק מוכן לסטות מכללי הדיון הרגילים, אם כי יש להדגיש, כי אופיים של ההליכים הם אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. מוסד התביעות הקטנות לא נוצר מתוך מטרה לפתח שיטת דיון יעילה ומהירה כשהיא לעצמה, כי אם מתוך הרצון לסייע לאזרחים ולצרכנים הקטנים להביא את עניינם לפני ערכאה שיפוטית. אלא שכדי להשיג את המטרה הסופית יש הכרח בצמצום הדרישות הפורמאליות ובפישוט ההליכים המקובלים בערכאות השיפוט הרגילות. 

            "התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64).

            היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התברר העניין.

הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפניה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם. קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות.

5.         ובענייננו, ביהמ"ש שמע את הצדדים והעדים שהובאו מטעם המשיב, בחן את עמדותיהם ובסיכומו של הליך מצא שלא עלה בידי המבקשים להרים את הנטל המוטל עליהם, וכי, גם לאחר שמיעת העדים ועיון במסמכים, נותרו בפניו שתי גרסאות סותרות, וכי דווקא לגרסת המשיב יש תימוכין. מרבית הטענות שהעלו בבקשתם - העלו המבקשים גם בפני ביהמ"ש קמא, אשר בחן את הדברים ונימק מסקנותיו לגבי כל הטענות הרלבנטיות.

עיקר טענותיהם של המבקשים - עובדתיות, וכאמור אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין על סמך בקשתו של צד לקבוע עובדות אחרות מאלו שנקבעו. לא כאשר מדובר בערעור בזכות, קל וחומר כשמדובר בערעור ברשות.

            מעבר לנדרש יצויין, כי הנמקותיו של ביהמ"ש מקובלות עלי ולא מצאתי כי נפל בהן פגם. ביהמ"ש צדק, כאשר הביע תמיהה בנוגע לגרסת המבקש לפיה מסר לידי המשיב סכומי כסף גדולים במזומן, ללא קבלות או אסמכתא אחרת, חרף יחסיהם המעורערים וחוסר האמון הדדי ביניהם; כן, צדק כאשר לא מצא בפלט שיחות הטלפון שהוגש על ידי המבקש תמיכה לגרסתו, הן כיוון שמדובר בטלפון אשר נמצא ברשותו של אביו של המשיב והן נוכח זמן השיחות הנקוב בפלט. יצויין, כי אביו של המשיב אף העיד בעניין זה, ועדותו לא נסתרה; ביהמ"ש אף צדק עת קבע, כי עצם העובדה שהמבקש רכש דברי מאפה במאפיה של המשיב ביום בו נטען, כי שילם לו את סכומי הכסף, אינה יכולה להעיד על עצם תשלום סכומי הכסף כנטען, במיוחד לאחר שהעובדת במאפיה סתרה גרסה זו וטענה, כי המשיב כלל לא היה במאפיה באותה עת; ביהמ"ש גם היה רשאי לקבל את הסברו של עו"ד ברקאי בנוגע למועד המאוחר בו נפתח תיק ההוצל"פ (עיכוב בתשלום שכר הטרחה); וגם צדק בפרשנות שנתן לחיובו של המבקש, ביחד ולחוד, לשלם למשיב ולחברה את כל סכום ההוצאות שנפסק (ולא רק שליש לכל תובע בתביעה שנדחתה ובה נפסקו ההוצאות).

6.        סיכומו של דבר, לא מצאתי עפ"י החומר שהונח בפני, כי נפלה טעות בהכרעת בית משפט קמא ובנסיבות אלה דין הבקשה להידחות.